כו אייר היארצייט (יום השנה)  ר’ שלמה מזעויל, המכונה ר’ שלומק’ה,

נפטר ונקבר בהר הזתים בירושלים. כל חייו התנהג בצניעות ולא נתן לאנשים לכבדו כאדמו”ר, כמו כן אנשים לא ידעו איזה צדיק ותלמיד חכם הוא. זכותו תגן עלנו ומי שנותן צדקה או מדליק נר לנשמתו, או עושה מצווה , שמו המלא הוא ר’ שלמה בן ר’ מרדכי

והנה סיפור עליו

אלה היו ימי המנדט הבריטי בארץ-ישראל. מצאתי אז את פרנסתי מעבודה בבית-המלאכה של הרכבת בחיפה. סביבי עבדו עוד אלפי עובדים, רובם ככולם ערבים. היחסים בינינו היו טובים למדיי, בין השאר בזכות שליטתי בשפה הערבית.

האווירה השתנתה עם פרוץ המאורעות בארץ-ישראל. האירועים בחברון, בירושלים ובמקומות יישוב נוספים השפיעו מיד על העובדים בבית-המלאכה. לפתע מצאתי את עצמי מוקף בים של שנאה ועוינות. איומים – תחילה מרומזים ולאחר מכן גלויים – נשלחו לעברי כמעט מדי יום ביומו. כשהתלוננתי על כך לפני מנהל העבודה, ערבי גם-כן, פטר אותי בצחוק מזלזל.

מיום ליום חשתי מאויים יותר. פניתי לממונה הראשי על בית-המלאכה – הוא היה אנגלי – ושיתפתי אותו בחששותיי. הממונה הבין לליבי והתיר לי להיעדר מהעבודה בימים שבהם אחוש בסכנה מיוחדת. ההיתר אמנם הקל עליי, אך לא פתר את הבעיה. בכל פעם שהופעתי לעבודה חזרו האיומים, ועם הזמן אף נעשו בוטים יותר. “נשחט אותך כמו כלב!”, היו הערבים מסננים לעברי, ועוד איומים מעין אלה.

בצר לי החלטתי לנסוע לירושלים, כדי להיוועץ ברב חשוב שהכרתי. הרב הקשיב לדבריי, ויעץ לי לעזוב את מקום העבודה. יצאתי מביתו נבוך ואובד-עצות. הצעתו הייתה הגיונית, אך חששתי לאבד את מקור פרנסתי.

עמדתי מחוץ לבית ודמעות עלו בעיניי. לפתע הבחינה בי אשת הרב. בתשובה לשאלתה סיפרתי לה על מצבי ועל העצה שהעניק לי בעלה. “לא-הרחק מכאן מתגורר הצדיק רבי שלמה מזוויל”, אמרה לי, “גש אליו”.

שעיתי לעצתה. כשהגעתי לביתו, אמרה לי רעיית הצדיק כי בשעה זו בעלה שוהה ליד הכותל המערבי. פניתי והלכתי לכותל. לא מצאתיו שם וחזרתי לביתו. “הלוא אמרתי לך שהוא ליד הכותל כעת!”, התעקשה הרבנית.

הנחתי שכנראה לא זיהיתי את הצדיק וחזרתי לכותל. רצתי דרך השוק הערבי ובתוך כך שמעתי רוכל ערבי קורא בקול – “הנה יהודי!… הבה נחסל אותו!”. עוד רגע קט והאספסוף היה מסתער עליי, אלא שאז נשמעה קריאה נוספת: “אינכם רואים שהוא רץ כמו משוגע? עזבו אותו!”.

בהגיעי לכותל מצאתי את הצדיק עומד בפינה, צמוד לאבני הכותל. ניגשתי אליו וניסיתי להסב את תשומת-ליבו אליי, אבל הוא היה שקוע בתפילתו ולא השיב. גם כשפנה מהכותל והחל לצעוד לכיוון ביתו, נראה היה כי עדיין הוא שרוי בשרעפיו. פסעתי לצידו, ממתין לשעת כושר לפתוח עמו בשיחה, אך הוא כמו היה מסוגר בתוך עצמו.

הגענו לבית של הצדיק והוא ישב אל השולחן. באותו רגע גאה בקרבי כל המתח שהצטבר בעת האחרונה ופרצתי בבכי. “רבי הושיעה, אני בצרה גדולה!”, קראתי.

נשא הצדיק את עיניו אליי והביט בי להרף-עין. כעבור רגע נטל ספר והחל לעיין בו. עדיין לא הוציא מילה מפיו, ואני עוד לא סיפרתי לו מה בדיוק מעיק על ליבי. פתאום הִכה בידו על השולחן ואמר: “מה יש לך לפחד?! מי שייגע בך לרעה יהיה לו סוף שחור! אין מה לפחד!”.

באותו רגע הרגשתי כמו אדם חדש. בבת-אחת נעלמה המועקה שרבצה על ליבי והייתה כלא-הייתה. הייתי בטוח בברכתו של הצדיק. בהתרגשותי כי-רבה הוצאתי מכיסי שטר של לירה והנחתיו על השולחן. באותם ימים הייתה משכורתי החודשית ארבע לירות.

רבי שלמה מיאן לקבל ממני את הכסף. “מה לי ולנייר ה’עבודה זרה’ הזה!”… הפטיר. “אפשר לעשות בזה צדקה”, התעקשתי. “גנב!”, קרא לעברי, וכשהבחין במבטי המשתאה הסביר: “זה כסף שנועד לפרנסת אשתך וילדיך!”.

בכל ליבי השתוקקתי שייקח מידי את הכסף. הוספתי להפציר בו והסברתי כי הדבר לא יפגע בפרנסת ביתי. רק אז התרצה לקבל את הלירה, לשם צדקה.

נסעתי לחיפה ולמחרת חזרתי לבית-המלאכה. אך דרכו רגליי בשערי המקום, ניגש אליי אחד העובדים במקום, מחמוד שמו. ללא אומר ודברים הנחית אגרוף בפרצופי. הייתי בהלם מוחלט. “הוי רבי”, קראתי מנהמת ליבי, “רבי קדוש!”, רחשו שפתיי תחינה.

מחמוד החל לחזור לאחוריו, עיניו רושפות שנאה. הוא הספיק לפסוע רק כמה פסיעות ופתאום מעד ונפל ארצה על עורפו. חבריו חשו אליו במהירות וניסו להרימו, אך הוא לא זע ולא נע. לרופא שהוזעק למקום לא היה אלא לקבוע את מותו, כנראה משטף-דם במוח.

מאותו יום הופעתי במקום עבודתי ללא מורא וללא חשש. אלפי ערבים עבדו סביבי, אך איש מהם לא העז עוד לגעת בי לרעה. סיפורו של מחמוד נפוץ בכל בית-המלאכה והכול חששו פן יהיה גורלם כגורלו.

רק אני ידעתי כי זכותו של הצדיק רבי שלמה מזוויל (נפטר בכ”ו באייר תש”י) היא שהגנה עליי.

(סיפורו של ר’ אברהם-חיים שפילברג ז”ל, לפי ‘צדיק יסוד עולם’)