כתובת בית העלמין

ההילולא במיכלשטאט

רבי זעקל ליב וורמסר ” המכונה הבעל שם ממיכלשטאט”
נולד: בשנת תקכ”ח [1768] בעיירה מיכלשטאט באודנוואלד אשר במחוז ארבך במדינת הסן שבגרמניה .

נפטר: במיכלשטאט צום גדליה ד’ תשרי תר”ח [ 6.9.1847], ונקבר לפי צוואתו המיוחדת יומיים אח”כ. ב-ו’ תשרי תר”ח . הבטיח שכל המתפלל על קברו תתקבל תפילתו.

שמו: היה תחילה יצחק אריה זעקל ליב מתיס, שם המשפחה וורמסר נוסף על פי דרישת השלטונות בשנת תקס”ח [1808], מקור השם היה על כי אבי סבו ר’ יצחק זעקלין אייכל לואנץ, חי שנים רבות בוורמס וכיהן בה כדיין.
הכינוי “בעל שם” הוא כינוי מיוחד שניתן לגדולי ישראל בעלי ידע בקבלה מעשית שנהגו להשתמש בקמיעות, צרופי שמות ואזכרות לצורך סגולות ותרופות בזמנים שונים. והצליחו לפקוד עקרות, לרפא חולים , ועל הרוב היו מרפאים מחלות רוח.

אביו: ר’ מתתיהו המכונה ר’ מאטיס ווארמסער תפ”ט – תקס”ב, [1729- 1802], היה איש תם וישר, ירא אלוקים וסר מרע, התפרנס כסוחר בדים, רוכל בסחורות בערים ובכפרים הסמוכים,היה לא עשיר ייחסית לאותה תקופה במיכלשטאט שהיו יהודים אמידים. אביו ר’ מתתיהו הי’ דור חמישי להגה”ק רבי אליהו בעל שם מוורמיזא למשפחת לוריא-אשכנזי שהי’ שאר בשרם של מהרש”ל והאריז”ל.
זקנו הי’ המקובל האלוקי השתדלן המפורסם רבנו יוזלמן לוא”ש מרוזהיים ולמעלה בקדש גדולי ישראל מוסרי התורה עד רש”י . זכותם יגן עלינו.

אמו: סורלה היתה אשה צנועה ושקטה ידוע אודותיה מעט, נפטרה בשנת תקנ”א, [1791 ].
נולדו להם עשרה ילדים וילדות. מקצת מהם נפטרו בילדותם. רבנו היה השמיני מבין הילדים, והאריך ימים מכולם.

זוגתו: מרת אלדהייד, בת הנכבד ר’ יצחק אייזיק רייס סוחר מפרנקפורט דמיין.
רבו המרא דאתרא רבי פנחס הלוי הורוויץ בעל “ההפלאה”, היה המסדר קידושין. עשרים שנות נישואין מתוך הרמוניה, הסתיימו בפטירתה בטרם עת בשנת תקס”ט [1809].
בזיווג שני נישא למרת חנה בנצינגר, והיא בת שבע עשרה שנים בלבד ,כנראה שהיא ביתו של החולה שריפא רבנו בעיר מנהיים, החתונה התקיימה במיכלשטאט.

תולדותיו: רבנו זעקל ליב סבל הרבה מצער גידול בנים, שיכל כמה מילדיו בקטנותם ר”ל, נתקיימו לו בן אחד וב’ בנות מזווגו הראשון, ושלשה בנים מזווגו השני, וצאצאיו המרובים מפוזרים בכל הארצות. נותרו פרטים אודות חלקם.
יעקב הירש, נולד בשנת תקנ”ד [1794].
אחת הבנות נישאה לשמעון מוזס.
גרטרודה, געננדל. נולדה בשנת תק”ס [1800]. נישאה לאליאס אליהו צדוק ממיכלשטאט, ביום 28 באוגוסט 1823 ,כ”ח אלול תקפ”ג. החתן הביא עמו כל הונו, שהכיל רבע בית, חצי אסם, וכן אורווה שירש מאביו. קנה לעצמו חליפות ראויות הסבלונות נתן מכספו. כן הביא מיטה, מצעים וריהוט. רבנו נתן לבתו 900 זהובים במזומן לפני החופה, וכן התחייב לשלם 50 זהובים עם לידת הילד הראשון. נוסף לכך נתן בגדים, לבנים, כיסוי ראש, ריהוט, מיטה, מצעים ווילון.
לבני הזוג נולדו ארבעה עשר ילדים, אך רובם נפטרו בגיל צעיר. אחד הבנים שהאריך ימים, שמואל, חי בקרלסרוה בבאדן, היה בנקאי ובעל צדקה ידוע. פעיל למען הישוב בארץ ישראל, “חצר שטרויס” המפורסמת שבירושלים, נתרמה על ידו, עשירותו הגיע ע”י שמירת שבת מיוחדת שפעם שכח כסף רב בכיסו בשבת והשאיר אותו במרכז השוק, במוצש”ק שבא לראות מה עלה בגורלו לתדהמתו איש לא נגע בזה.
מאשתו השניה ידועים שמותיהם של עשרה ילדים על פי רשימת לידות ופטירות, עולה כי שלושה מהם נפטרו בחיי הוריהם.
יצחק. תקע”ב – תקע”ו.
שמואל. תקע”ד – תקצ”ד.
מאיר. תקפ”ב – תקפ”ה.
מתתיהו נולד בשנת תק”ע.
יצחק. נולד בשנת תקע”ו.
ידל יולכן, תקע”ז – תרל”א.
מיכאל . נולד בשנת תקע”ט. מחבר ספר ביאוגרפי אודות אביו. כנראה הכיר מקרוב את פעלו של אביו. ברישום בחודש אדר תר”ו כתב רבנו: “והשבתי מיד ע”י בני מיכאל שיחי’ “.
שימלה שמעון. נולד בשנת תקפ”ד.
וולף רפאל. תקפ”ה – תרנ”ב.
אברהם. בן הזקונים נולד בשנת תקפ”ט, במלאות לרבנו ס”א שנה, נפטר בשנת תרס”ה.
רבנו הקדיש תשומת לב רבה דרך קבע לבני משפחתו, אשתו וילדיו, בחייו התנסה בפטירתם של אחדים מילדיו, אך רוחו לא נשברה. בנו, מיכאל, מעיד כי הילדים ראו בו אב נאמן ומסור, אשר הקריב כל קרבן כדי לאפשר לימודי בניו. ומעבר לכך, הוא היה ידידם ואיש סודם.
לא משה תורה מפיו מפי זרעו ומשפחת הרב אליקים נעץ שלזינגר – זו היא המשפחה המפוארת באשכנז הוא מצאצאיו וכך משפחת הרב יעקב רוזנהיים סבו של רבי אליקים געץ ואחרים.

רבותיו: רבי נתן אדלר ,יש משערים שמרבו זה, שהיה ידוע בכוחו בתורת הנסתר, קיבל את הנטייה להתעסק בחכמת הקבלה והנסתר.
רבי פנחס הלוי הורוויץ בעל ה”הפלאה”.
ישנה גרסה שלמד בחברותא יחד עם רבי משה סופר בעל ה”חתם סופר”.

חיבוריו: כל כתביו נשרפו, לבד ממאמר אחד על “חצי שיעור”, שהתפרסם בשם “שארית יצחק”.
הגהותיו לתלמוד ול”שולחן ערוך” ועוד, נדפסו לאחרונה מחדש בספר “הבעל שם ממיכלשטאט”.

אישיותו: בהיותו בן שמונה עשרה, קיבל עליו לא להנות משום דבר חי, ועד זקנה ושיבה לא טעם כל דבר חי והיוצא מן החי, סיגף עצמו בכל מיני סיגופים וזיכך גופו, עד שעלה על כל צדיקי הדור.
במדותיו הצטיין על כל בני דורו, כי היה אהוב וחביב לבריות, עניו מאד והצנע לכת ומעולם לא התפאר בנפלאותיו ורגיל היה לומר כח עושה מעשיו בעזרת השם בדרך טבעי, הוא היה בעל צדקה גדול, ומדקדק במצות שבין אדם לחברו, והפלא היותר גדול כי בכל תשוקתו לתורה לא הניח גם למוד החכמה וידיעות כלליות. הצטיין באהבת ישראל ובהכנסת אורחים, והוא בעצמו טיפל בהם, נשא על גבו את ערמות התבן וסידר להם מקומות לינה, באמרו שאינו רוצה למסור מצוה גדולה כזו למי שהוא אחר.
רגיל היה לאמור: אסור להשאיר את העני לרחמי שמים, על האדם לטפל בו ולדאוג לצרכיו.

“במה יזכה נער את אורחו…”

רבי מתתיהו (מאת’ס) ישב בביתו במיכלשטאט, שמיני עצרת תקכ”ח [1768] . שמח בקדושת החג. יושב ומצטער על שהפסיד במכירת המצוות הפומבית בבית הכנסת את קנית כיבוד ה”חיפוש” הזוכה במצווה זוכה וגולל את ספר התורה על גבי הבימה לפני קריאת התורה כל השנה, כדי לחפש ולמצוא את הפרשה של סדר היום. לטובת פרנס העיר שהציע זהוב יותר מרכושו הכולל של רבי מתתיהו… אשתו התמרמרה מאוד על כך, שהפרנס העליב את בעלה . אך הוא קיבל באהבה את הדין. מיד בא על שכרו שמחשבה כמעשה דמי. בשולחן ישב לצידו אורח הדור פנים ושאלו “במה אברכך על הטובה אשר גמלתני ?” ענהו: “כל בקשתי היא, לזכות בזרע של קיימא…” “ששה בנים ילדה לי אשתי וכולם מתו על פנינו”. האורח הניח ידיו על ראשו וברכו: “עוד בשנה זו תזכה לבן זכר, אשר יאריך לחיות. שכל הווייתו תהא התורה, ויפוצו ממנו מעיינותיה החוצה!”. כששאל לשמו של האורח נענה שמי אליהו. כאשר רצה להודות לו נעלם האורח… בסיומה של השנה נולד הבן. ונקרא בשם יצחק אריה המכונה זעקל לייב, על שם אבי סבו רבי יצחק זעקלין אייכל לואנץ, שהיה דיין בוורמס. הילד גדל והתפתח לשמחת לב הוריו, והפליא את כולם בחכמתו העצומה, ובאהבת הבריות, שקיננה בקרבו.

יניק וחכים

בתור עילוי התפרסם הילד בכל הסביבה של העיירה הקטנה מיכלשטאט. ובהיותו כבן שמונה שנים לא נמצא מלמד בעיירתו, שהיה מוכשר להיות מורה לילד זה המצוין בכשרונותיו. על-פי עצתו של הרב-דמתא הסכימו הוריו לשלוח את בן-יחידם הרך והענוג, לאחת מן הערים הסמוכות, כדי ללמוד שם תורה מפי אחד המלמדים המובהקים, ומכתב להרב של אותה העיר מסר רבה של מיכלשטאט על-ידי הילד ההוא, שבתוכו העיד הרב על ה”מוכ”ז”, שהוא יניק וחכים. כשמסר הילד את המכתב לידי הרב, רצה הלה לנסותו בדברים ולתהות על קנקנו, ואמר לו:
-רואה אני מתוך מכתבו של הרב ממיכלשטאט, כי עדיין לא הגעת לידי חכמה, כי הרי בתורה (בראשית מא,מג) נאמר על יוסף : ויקראו לפניו אברך, ומפרש רש”י: אב בחכמה ורך בשנים, מתחלה הוא משבח את יוסף שהיה “אב בחכמה”, ואחרי כן הוא מזכיר שהיה “רך בשנים”, ואילו רבה של מיכלשטאט כותב עליך, כי אתה “יניק וחכים”, מתחלה יניק, ואחרי-כן חכים, כלומר עכשיו אתה יניק, ואחרי-כן יש תקוה כי תהיה חכים…
-אבל הלא משום כך- ענה הילד תוך כדי דיבור- מביא רש”י אחרי הפירוש הזה את דברי בן דורמיסקית, שאמר למפרש ההוא: עד מתי אתה מעוות עלינו את הכתובים? כי באמת, אם כוונת השם הזה היתה להזכיר שבחו של יוסף בתור חכם, כי אז צריכים היו בראשונה להזכיר שהיה רך בשנים, ובכל זאת היה אב בחכמה, ולפי זה צריכים היו לקרוא לו: רך- אב, ולא “אב-רך” אלא בודאי יש פירוש אחר למלת “אברך”, וכמו שפירש רש”י אחרי כן ש”אין אברך אלא לשון ברכים”. אבל כשמזכירים שבחו של ילד, צריכים מקודם להדגיש את ילדותו! הוא יניק ובכל זאת הוא חכים…
שמע הרב את תשובתו המחוכמת של הילד, עמד ונשקו על ראשו ואמר:
-מובטחני בך, שתהיה בעתיד לאחד מחכמי ישראל.

ילד חכם ונבון

שמו התפרסם בערים סביב, כעילוי מופלג, והוא אך בן עשר שנים!. שמעו הגיע לדוכס הגר סמוך למיכלשטאט, אשר רצה להכיר את ילד-הפלא מקרוב, ולעמוד על תבונתו. בבואו לארמון צווה למשרתיו שלא ילווהו בדרכו אליו אלא ימצא את הדרך לבד.
מבט חטוף בלבד הספיק עבורו. ומיד בין השבילים, הפרוזדורים והמבואות… הגיע ניצב לפניו, וחיוך אצילי על שפתיו. – “מי גילה לך היכן נמצא חדרי?” שאל הדוכס, שציפה לראותו נבוך בין מבואות ביתו העצום. – “הדוכס בכבודו ובעצמו!”. – “אני?!. אכן!. הגעתי לכאן לבדי, כבקשת הדוכס, והנה, חצר הארמון ריקה לחלוטין. נשאתי עיני לעבר הארמון, והנה: בכל החדרים, היו הוילונות מופשלים – מלבד בחדר אחד, הסקתי מכך, שבחדר זה ניצב הדוכס וצופה בי מעבר לוילון – ובאתי…

“אחרי רבים להטות”

שיחה נעימה קלחה בין השניים. שהדוכס עומד נפעם מהילד העדין והפיקח. – “כיצד היית נוהג”, שאל, לו היו משרתי מבלבלים אותך, ומפנים אותך לכוונים שונים, בטענה כי זו הדרך לחדרי? – “הייתי נוטה אחר הרוב.” ענה לו בחיוך זעקל לייב.
אם כן אמור נא לי מדוע אינך נוהג כך? מדוע אין אתה נוטה אחר רובה של האוכלוסייה, המאמינה בדת הנוצרית? ענה לו : “כעת שאני יודע היכן נמצא חדרו של הדוכס, שוב לא אאמין לאף אחד, כי אין לי ספק בנוגע למיקומו של החדר. וכן הוא באמונת אבותיי שאין לי ספק, ואין צורך להתחשב בדעת הרוב כלל!.”

“את השם אני אוהב”

במהלך השיחה של הילד עם הדוכס, שאל הדוכס: “היש לך בקשה או משאלה שאוכל למלא אותה”?.”רוב תודות, אדוני הדוכס אבל אין לי שום בקשה”.”מה זאת אומרת שום בקשה?” תמה הדוכס. “נסה לחשוב, אולי תיזכר במשהו שאתה שואף לו. אילו היית נוצרי הייתי שולח אותך ללמוד ולהשתלם על חשבוני, כדי שתוכל להגיע לכבוד הנעלה ביותר. אבל בעוד שאנחנו הנוצרים מעדיפים כבוד על כסף, הרי אתם, היהודים, אוהבים כסף יותר מכבוד, לא כן?” “בודאי, אדוני הדוכס, כל אחד אוהב מה שהכי חסר לו”…
“מה אתה אומר?” קפץ הדוכס ממקומו.”אני רק אישרתי את דברי אדוני הדוכס. אבל הדברים האלה אינם חלים עלי. לי אין ארמון ולא תואר דוכס, ובכל זאת לא הייתי אומר שזה חסר לי. גם אם היו לי ארמון ותואר דוכס, אינני יודע מה הייתי עושה בהם”.
“אתה נראה לי בחור לעניין, אבל לאכול ולשתות אצלי בודאי תסכים, דברת הרבה ובודאי אתה כבר עייף”.
“רוב תודות, אדוני הדוכס, אבל הורי צוו עלי שלא לטעום מאומה בבית זר”.
“כן, אני יודע, אתם היהודים אינכם טועמים דבר אצלנו, אנו לא מספיק כשרים בשבילכם, אבל התכוונתי לכבד אותך במשהו שמותר לך לאכול בלי שום חשש”.
“גם בבית של יהודים עלי להימנע מכל אוכל ומשקה, ו…”
“ענבים אתה אוהב?”
“לא”.
“איזה פרי אתה אוכל ברצון?”
“ענבים”.
“אבל זה הרגע אמרת לי ההפך?”
“לאהוב ולאכול ברצון הם שני דברים שונים, את השם יתברך אני אוהב, וענבים אני אוכל ברצון”.
נדהם הדוכס מכושר האבחנה של בילד. הוא הושיט לו את ידו והבטיח לשלוח להוריו ארגז ענבים בשבילו.

ימי נעורים

ימי נעוריו עברו על רבנו בעיירת הולדתו, שם למד לימודי קודש, ולימודים נוספים כשפה הגרמנית ונגינה. ולפי כמה מקורות עסק גם בפילוסופיה, קבלה ומדעי-הטבע. אביו רצה שבנו יהיה סוחר, ולא פעם שלחו למטרה זו, לעיר ארבך הסמוכה. אך במקום לעסוק בשיווק הסחורה, היה נשאר בכפר הסמוך עם ספר ביד ולמד בשקידה. יום אחד לקחו אביו אל היריד הגדול בפרנקפורט דמיין, שם הביאו אביו אל רב גדול בתורה כדי להבחן בתלמודו. הרב התפעל מכשרונותיו של הנער ואמר לו בלשון הגמרא “חילך לאורייתא”. דבר זה הגביר בו עוד יותר את חשקו ללמוד בישיבה, והפציר בהוריו להשאירו בפרנקפורט על מנת להשאירו בישיבה המקומית, עד מהרה נמצא בעל בית מקומי עשיר ,חשוך בנים שרצה להכניסו לביתו ולדאוג לכל צרכיו. .התנאים היו מזהירים לטובת העילוי הצעיר , אבל הוריו , ששכלו ששה ילדים לפניו, לא יכלו בשום אופן להסכים להיפרד מבנם יחידם. בהיותו בן שלוש עשרה שנה רצה ללמוד בישיבה, אך הוריו (- יתכן עקב מצבם הכלכלי הדחוק -) סרבו. בהיותו בעירו למד אצל חזן העיר משנה, וכעבור זמן הודה המלמד שאין בכוח ידיעותיו לספק את דרישות תלמידו. לאחר מספר שנים ניאותו הוריו כי ילך למרציג בווסטפליה, ללמוד גמרא אצל הרב המקומי. כשיצא לדרכו חלה, ונאלץ לשוב על עקבותיו לבית הוריו, חודשים ימים היה מרותק למיטתו, תקופת שהותו בביתו ניצל ללימוד תורה בהתמדה רבה.

אצל רבי נתן אדלר

שקדן עצום היה. שעות רבות היה יושב והוגה בתלמודו. פעמים רבות הייתה אמו מוציאה את הנר מחדרו בלילה כדי שינוח מעט. אולם בטרם עלות השחר היה נעור שוב ולומד… קהילת פרנקפורט הייתה מפורסמת אז בכל העולם היהודי בראש הישיבה עמד רב העיר רבי פנחס הלוי הורוויץ, הידוע בשם “בעל ההפלאה”, ולשם שאף להגיע. רק בהיותו בן שבע עשרה שנים, הצליח להשפיע עליהם שירשו לו ללמוד בישיבתו של רבי נתן אדלר בפרנקפורט. שם מיעט בשינה. הוא ניצל תקופה זו גם ללימוד מעמיק של תורת הקבלה, שהשפעתה הייתה גדולה בימים אלו ברוב קהילות אשכנז. למרות שבכתביו אין עדות להתעסקותו בקבלה.
ישנה דעה שהיה לומד בחברותא עם רבי משה סופר הידוע בכינויו “החתם סופר”.

“כך היא דרכה של תורה”…
בין הדברים שלמד מרבו הדגול היה “צום ההפסקות”. צום של כמה ימים רצופים. במטרה לרכוש את העניין של ההסתפקות במועט. בגיל 18 קבל על עצמו להינזר מכל מאכל מן החי. ועד סוף ימיו ניזון רק ממאכלים צמחוניים. זו נראתה בעיניו הדרך הטובה ביותר לחיי תורה וקדושה.
פעמים רבות בימות החול הייתה ארוחתו מרק מים וכוס קפה שחור בלבד, לעתים רחוקות אכל מעט ירקות, אפילו בימי שבת וחג לא אכל אלא מרק אפונה ושומן נמס, ולעתים חתיכת דג.

כוחו הרב של הבעל שם

באחת הפעמים יצא לדרך, לפדות יהודי שנשבה. בדרך התנפל על העגלון שודד חמוש וכפת את העגלון, מן היהודי, חיוור הפנים, שישב במושב האחורי לא חשש… אולם נוכח בטעותו כאשר קיבל מכה הגונה מהבעל שם. שכפת את השודד, ושחרר את העגלון. השודד ההמום אמר שלא אכל כלום מהבוקר. ומיד האכילו הצדיק מן התבשיל שהכין לעצמו כצידה לדרך. בטרם שחררו, ביקשו הצדיק שיבטיח לו שלא יציק יותר ליהודים. ואכן שודד זה שמר את זכרו של הרבי באימה ובהערצה, ויהודים רבים נצלו מידיו של אותו רשע הודות להבטחה זו.

“פרק האיש מקדש”

שש שנים למד בפרנקפורט, ורכש את חיבתם העצומה של אנשי המקום, שעמדו על אופיו הנאצל ומידותיו התרומיות. אחד התושבים, מנכבדי הקהילה ר’ יצחק רייס , נתן לו את ביתו אלדהייד לאשה, רבו המרא דאתרא בעל “ההפלאה”, היה מסדר הקידושין, לאחר נישואיו המשיך לימודו שם.
פרק זמן לאחר חתונתו עזב את פרנקפורט, וקבע את מושבו בעיר הולדתו מיכלשטאט.
שם הקדיש את עתותיו אך ורק לתורה, חי בדירת הוריו והיה סמוך על שולחנם, אחרי זמן מתו עליו הוריו, ובהיותו בן עשרים נאלץ לחפש מקור מחיה לעצמו, לאשתו ולילדיו.
למרות העניות והמחלה הקשה שעבר, לא פסיק פומיה מגירסא, ואף הרביץ תורה ברבים, כרב הקהילה התקבל רק כעבור שלושים שנה, בתקפ”ב – [1822], גרמה לכך התנגדותם של חלק מחברי הקהילה שהשמיצו אותו בעקבות מעשיו הקבליים, אורח חייו יוצא הדופן, אדיקותו וסגנון לבושו ה”יהודי-פולני”, ומעל לכול פרסומו הגדל והולך כבעל סגולות על טבעיות, היו לצנינים בעיניהם של פרנסי הקהילה, שסיכלו את מינויו כרב ואף הביאו לכליאתו לתקופה קצרה בעוון “מעשי כישוף ומרמה”.
גם אז סירב לקבל שכר עבור הלימוד שלימד, ומהשכר שקיבל עבור סידור קידושין היה מעביר מחצית להוצאות הישיבה, וכל הדאגה לקיומם של שבעים הבחורים הייתה על שיכמו, מתוך אמונה שהקדוש ברוך הוא לא ייטשו.

אנטנה נגד ברקים…

יהודי בשם מאיר, שכר דירה מאת שכנו הנפח הנוכרי, בין יתר הסעיפים בחוזה השכירות, הופיע איסור קביעת מזוזה בפתחי הבית, וכן בתוך הבית.
בא מאיר לרבו הבעל שם וביקש את עזרתו, הזמין הרבי את הנפח ושאלו: “יודע אתה לתקן את ה’כולא הברק’ ? אם כן עלה על גג ביתי והסר אותו, כיון שאיני צריך לו”.
הנפח לא הבין מדוע איננו זקוק ל’כולא הברק’, “מה תעשה במקרה שברק יפגע בביתך”?
ענה לו הצדיק: “האם שמעת פעם על בית יהודי שנפגע מברק?”. הגוי הרהר ואחר כך ענה בפליאה “אכן, לא שמעתי.. מה הסיבה לכך”?, הצדיק הצביע על המזוזה בפתח חדרו ואמר “רואה אתה, זה ‘כולא הברק’ שלנו היהודים, אנו מעמידים את הדירה כולה תחת השגחתו של הבורא, והוא מגן עלינו מכל רע”…
הנפח הנפעם, טפח על ראשו בכעס: “כמה טיפש הייתי כשלא הרשתי למאיר לתקוע את ‘כולא הברק’ שלכם בביתי… מיד אלך לומר לו שיקבע גם בדירתו..” בערב כשחזר הבעל שם מבית הכנסת, ניגש אליו מאיר ולחץ את ידו: “הרבי השכיל לעשות , הרשע כאילו נהפך לאיש אחר”.
“בעל הבית שלך לא היה ואיננו רשע. מה שאני עשיתי, היית גם אתה משכיל לעשות, אלמלי דאגת למצות מזוזה, כשם שאתה דואג לעסקיך”.

“פועל ישועות בקרב הארץ”

כעבור עשרים שנה לצד רעייתו הצדקנית, נוות ביתו המסורה, הלכה אשת נעוריו לעולמה, והותירה את רבנו מטופל בפעוטות רבים – וללא מקור מחיה…
לולא משענתו – התורה, ודאי לא היה עומד בצער הבדידות והעוני. בחלוף שנת האבל הראשונה, נסע לעיר מנהיים, לתור אחר פרנסה לביתו. בעיר זו פנו אליו בני משפחה שאמם לקתה במחלת רוח, ואושפזה בבית רפואה לחולי הנפש, אשר מלבד סיבלה הנפשי סבלה מייסורים גוף נוראים, ובני המשפחה הנואשים פנו אליו “רבי הושיענו”.
לאשרם הרב, כעבור שבוע בלבד הבריאה אמם – ויהי הדבר לפלא…
שמו של הבעל שם התפרסם ורבים החלו לבקש את ברכתו לרפואה וישועה, יהודים רבים וחולים חשוכי מרפא, פנו אליו בצר להם לבקש את ישועתו, ומאז נודע בכינויו “הבעל שם”. העם הכתיר אותו בתואר זה אבל הוא התנגד . הוא חי חיים פשוטים וצנועים והסביר פנים לכל אדם. אולם
ענוותנותו לא הצליחה להסתיר מעיני רואיו את אצילותו הנפשית, שהאירה מפניו המפיקים חכמה וחסד, את טוב ליבו שהתגלה על כל שעל וצעד,
ואת חכמת התורה שתססה בכל מלה היוצאת מפיו. גם ענוותנותו של משה רבנו לא הצליחה להסתיר את האור אשר קרן מפניו.
הופנו אליו בקשות תפילה על ידי החתם סופר, ומבעל חידושי הרי”ם ועוד גדולי דורו וזכו לפלאות וישועות. נותרו שני פנקסים שבהם רשם בדייקנות את הפונים אליו קרוב למאה ערים שונות!
כעבור זמן התארס עם חנה בנצינגר, והיא בת שבע עשרה שנים בלבד (כנראה שהיא ביתו של החולה שריפאה), יהודי מנהיים ביקשו שרבנו יישאר לדור עימם בקהילתם, אך הוא החליט לשוב לעירו מיכלשטאט, ובה נשא את כלתו לאישה.
מנישואים אלו ידועים שמותיהם של עשרה ילדים על פי רשימת לידות ופטירות, עולה כי שלושה מהם נפטרו בחיי הוריהם.

זיכרונות מהישיבה מאת תלמידיו

בעיר הקטנה מיכלשטאט שהיו בה רק כעשרים בעלי בתים יסד ר’ זעקל ליב ישיבה גדולה והוא היה ראש הישיבה, ונהרו אליו תלמידים רבים כשבעים במספר אשר למדם תנ”ך ש”ס ופוסקים וגם לימודי חול עם לשון אשכנז וחכמת החשבון. אמנם העיר הקטנה לא יכלה לתמוך ולכלכל את התלמידים הרבים והרב הוכרח למנות שד”ר ולקבץ נדבות מן החוץ בהמדינות בדרום אשכנז. אחד מתלמידיו בשנת 1805, מר לאזרוס בלומענטאל תאר בספר את זכרונו מהנהגת הישיבה הזאת: כל התלמידים היו סמוכים על שלחן ר’ זעקיל ליב וכלכל את כל מחסורם ביד רחבה, וכן עשה גם לעניים הגונים שהיו מאוכלי לחמו ברוח נדיבה והיה פזרן גדול במעשה הצדקה, והוא בעצמו די לו בלחם עדשים וירקות ולא שתה משקה זולת קאפע שחורה ומים לצמאו. התלמידים למדו בישיבה כל היום ולפעמים גם כל הלילה בתלמוד ופוסקים בקבלה ופילוסופיא. והרב בעצמו לא מנע מלקרות ספרי בני דורו צונץ, יאסט, ש”ר הירש וגם ספרי המתחדשים, וספרי הפילוסופים והחכמים מאומות העולם לייבניטץ, קאנט, שעלינג ועוד. הוצאותיו רבו מאד להחזקת הישיבה וקניית ספרים ופזרונו לצדקה. בין ההוצאות נחשבה הוצאת דמי הביול דואר שעלתה ערך שש מאות גולדן לשנה, כי פרסומו הגדול וצורך ישיבתו גרמו לו לבוא בדברים עם אנשים רבים בכל קבוצות ישראל, וכל הוצאותיו נשתלמו ע”י העשירים מסביבותיו ובפרט מעיר פראנקפורט, גם הכנסה אחרת היתה לו דמי פדיונות בתור צדיק ומושיע.

“השותף הטוב ביותר”

יהודי אחד בא לרבנו, ותוך כדי בכי מר סיפר כי בעבר ניהל שותפות מוצלחת עם ידיד, והצליח לכלכל בכבוד את ביתו, אך יום אחד נרצח שותפו ע”י שודדי דרכים, שאף שדדו את רכושם המשותף, ומאז החל גלגל ההצלחה להזעיף לו פנים..
“מה אעשה כעת”? “האם לקחת שותף אחר”? שאל
“אכן עליך לצרף שותף לעסקיך. מכיר אני אחד כזה, נאמן, אשר ליושרו אין קץ ואף יכולתו הכספית לא יודעת גבולות, האם תסכים להיות לו לשותף?”
“אם רבנו מעיד על יושרו, ודאי הנני מוכן”! ובכן חפץ אני כי תצרף לעסקיך את הקדוש ברוך הוא, הכן לך קופה מיוחדת בה תשים מחצית מרווחיך, ותוכל לתרום לישיבה.
העניק לו רבינו 10 זהובים, כברכת הדרך ופטרו לשלום.
כעבור חצי שנה הגיע מכתב מן היהודי בו תורם 25 זהובים מרווחיו לישיבה של רבנו במיכלשטאט.

מרבה ספרים מרבה חכמה

רבנו היה איש עני, אבל מהערים הגדולות שבסמוך, פרנקפורט, מנהיים ועוד, היו שולחים לו תרומות לישיבתו. חולים רבים שנושעו מברכתו היו שולחים תרומה נכבדה לצדיק – אילו רק רצה היה הופך לאיש אמיד – אך הוא היה מוציא את כל הכסף עבור הישיבה, חלק גדול הקדיש עבור קנית ספרי קודש, ועל ידי כך רכש לו אוצר גדול של ספרים. פזרנותו לצדקה גרמה לו לעתים קרובות להגיע לסף עניות של ממש, אבל זה לא השפיע על מצב רוחו הטוב ועל פניו השוחקות.

השריפה

באחד הלילות בשנת תקפ”ה [1825], ראה רבנו בחלומו כי ביתו נשרף על כל רכושו, החלום חזר ונשנה פעמים מספר. סיפר הצדיק על כך לבנו הבכור, לבן אחיו ולחבירו מנוער ר’ ברלה ברנהיימר במיכלשטאט.
רבנו לא רצה למכור את ביתו שהיה בעבר מקום מגורי הוריו, מפני ששכן בו למעלה מתשעים שנה בית כנסת, לפיכך קם וביטח את ביתו כנגד שריפה.
ואכן בחודש תשרי 3 שנים לאחר פתיחת הישיבה במיכלשטאט בשנה זו אירע האסון, באחד הלילות הלך רבנו לישון בשעה מוקדמת, פתאום בחצות אחזה אש בביתו, ובקושי הצליח להציל עצמו מתוך הלהבות, והאש כילתה את ביתו על כל תכולתו, כולל הספרים הרבים שהיו בספרייתו ובניהם כתבי יד רבים של רבנו עצמו, דפים שרופים מספריו נתגלו במרחק שעתיים מביתו. לבד ממאמר אחד שניצל ונתפרסם בשם “שארית יצחק”.עד מהרה נאספו כספים מיהודים טובי לב, ובכך נתאפשרה פתיחתה מחדש של הישיבה ומילוי אוצר הספרים הגדול. השריפה ותוצאותיה לא פגעו בבריאותו של רבנו – כדברי בנו מיכאל – רק שערותיו הלבינו בין לילה…

בין יהודי לגוי

תחום פעילותו של רבנו לא הצטמצם רק בקרב יהודים, אלא הקיף גם נוכרים. רבנו נהג לתמוך כספית גם בנצרכים נוכרים, בפנקס ההוצאות שניהל רבינו, מוצאים בחורים נוכרים, שפחות, בעלי מלאכה נוכרים ועוד, כולם באו לבקש את ברכתו לישועות. רישומו כעושה פלאות נותר בקרב הנוכרים אף לאחר פטירתו, ועד היום מהלכים סיפורים אודותיו בין בני המקום. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, התפללו על קברו תושבי מיכלשטאט שגויסו, יהודים ולא יהודים כאחד, ולפי המקובל חזרו כולם בריאים ושלמים. מסופר שגם במלחמת העולם השניה רבים עשו זאת בסתר, אך אין עדות ברורה לדבר.
בגן ביתו עלה בידו לגדל זן של אגסים, שעלה בטריותו על השאר, וכונה “אגסי זעקל לייב” . בארצות – הברית קיימים עוד היום אגסים אלו שככל הנראה הביאו אותם מהגרים לארה”ב.
הרב ד”ר אהרמאן מעיד: “על הכבוד וההערכה להם זכה זעקל לייב בקרב האוכלוסיה הנוצרית קשה לספר, הואיל והדברים ישמעו כגוזמה”.

הכנסת אורחים
מאד מאד היה זהיר ומדקדק במצוות הכנסת אורחים. וכל אדם-מישראל, שהיה עובר דרך מיכלשטאט הקטנה, היה רבנו מכניסו לתוך ביתו, אשר אהבה, חן וחסד היו נשקפים שם מכל זווית, היה מאכילו ומשקו משופרי-דשופרי ומלווהו בתודה ובברכה. לפעמים היו מתאספים בביתו אורחים לעשרות, והוא היה ממהר לצאת לשוק, היה קונה מאת הנוכרים אלומות תבן, טוען אותן על כתיפיו ומביאן לביתו ומתקין מהן מצעות לאורחיו.
תלמידיו ובני-ביתו, שחסו על כבודו ועל בריאותו, בקשו ממנו כפעם-בפעם, שיוסיף לנוכרי מוכר-התבן משהו על המחיר ובלבד שיביא בעצמו את האלומות לבית הרב. אבל הוא סרב למלא בקשתם, ובפנים צהובות ותמהות היה משיב:
– מצוה רבה כזו אמסור לידיו של נוכרי ועוד אוסיף לו על המחיר?…
ואף הוא היה אומר:
– מקובל אני מפי מורי –ורבי רבי נתן אדלר: אין דבר רע יורד מן השמים, ואף המידות הרעות שבאדם, גם הן יכולות לשמש לטובה ולברכה; והלא אין לך מידה רעה ממידת הכפירה רחמנא ליצלן, ובכל זאת גם במידה מגונה זו צריך לפעמים להשתמש כדי לעשות הטוב והישר. בא עני-מרוד לביתך והוא שופך לפניך את שיחו ואת צערו ורוב דוחקו, אל תנחמהו במידת אמונה וביטחון ואל תצא ידי חובתך בברכה לעני “מן השמים ירחמו עליך”. באותה שעה תשים עצמך כמי שכופר ברחמי שמים ואתה בעצמך תעזור לעני זה בשעה זו ומתון תתן לו את נדבתך ביד רחבה… ומאת חבר נעורים זה – היה רגיל רבי משה סופר לומר – למדתי מצות צדקה והכנסת אורחים.

“ימי שנותינו בהם שבעים שנה”

בשנות חייו האחרונות היה רבנו חולה, ולעיתים ממושכות היה מרותק למיטת חוליו. בנו מיכאל, מעיד כי רבינו מעולם לא התלונן על סבלו, וביקש להסתירם מבני משפחתו. עקב חולשתו לבש בשנותיו האחרונות בגדי צמר. במלאות לו שבעים שנה, ערכו לכבודו חגיגה גדולה, אשר התקיימה בבית הכנסת בברפלדן, ניתנו לו בה כהוקרה, שני גביעים כסף. בדרשתו דיבר על עוניו, וביקש שגם לאחר פטירתו ידאגו לבני משפחתו.
בהיות רבנו בן שבעים וחמש שנה הוענקה לו זכות אזרחות, השמורה בארכיון הממשלתי בדארמשטאט.
למרות מצבו לא חדל מללמוד תורה.

כאשר היה פעם חלש מאוד עודד את אשתו באומרו לה שתעלה לקברו בעת צרה והוא ימליץ בעדה.

יהודים מתפללים על ציון של הבעל שם

ימיו האחרונים
מספר בנו: “בליל ראש השנה תר”ח [1847] חזרנו מבית הכנסת ורצינו לקבל ברכת אבינו, אבל מרוב חולשה, לא היה ביכולתו להוציא הגה מפיו. הוא החזיק את ידיו הרועדות יותר מתמיד מעל ראשינו והרגשנו שזאת היא ברכתו האחרונה”.
בראש השנה בבוקר הביע את רצונו לשמוע קול שופר. בשעה שעמד התוקע מול “הבעל שם” לא הצליח להוציא על אף התאמצויותיו קול שופר מפיו, רבנו אמר אז “כסו פני במטפחת ויוכל לתקוע”, עשו כדבריו, ומיד עלה בידו להשמיע קול שופר. אחר כך פקד אודות סדרי הלויתו. בין היתר דרש שיקברוהו רק ביום השלישי לפטירה, ושאת הארון יישאו בכתף עד בית הקברות, ולא יעלוהו על עגלה. על קהלת עיר מולדתו פקד לבל תשנה אחרי מותו מנוסח התפילה המקובל בהרגישו שהקץ קרוב, התכונן לכך כבר ביום שני דראש השנה, אבל את נשמתו הוציא רק ביום צום גדליה, בשעה שבע לפנות ערב. בקול רם קרא “שמע ישראל” ונשמתו יצאה ב”אחד”

כבוד אחרון
פטירתו של רבינו גרמה לאבל לא רק בקרב מעריצים אין סוף באזורו, אלא אף בארצות אחרות רבות. על רגשות אלו תעיד העובדה כי כבר בערב יום הלוויה, והשכם בבוקר, באו אנשים ואף ממרחקים. בהלוויה – שהתקיימה ביום השלישי לפטירתו – בשעות לפני הצהרים, במזג אויר סגרירי, השתתפו קרוב לאלף איש יהודים ונוצרים, קהל רב לפי מושגי הזמן והמקום.
אחר הארון שנישא בכתף הלכו בני המשפחה, ולאחריהם תלמידי בית הספר, רבי צבי בנימין אויערבך רבה של קהילת דארמשטאט שבא במיוחד להלוויה, בני הקהילות היהודיות וציבור נוכרי רב, בינהם אף כמרים ומשלחת מטעם הגרף מארבך, וחברי מועצת העיר.
כשיצאו מן העיר הוחלפו מידי פעם נושאי הארון, כדי לאפשר לרבים לשאתו, כן נשאו אחר הארון את כתבי הקודש שכתב רבינו.
ראשון המספידים היה הרב אויערבך, שאר המספידים היו שני מורים מקהילת מיכלשטאט ושני כמרים, כולם עמדו על מידותיו וזכויותיו הרבות של רבינו, ובפרט מידת גמילות החסד שגילה כלפי יהודים וגויים כאחד.

בשנת ת”ש [1940] הרסו הנאצים את המצבה – בניגוד לנאמר במספר מקורות כאילו לא נגעו בה. שבע שנים לאחר מכן, בשנת תש”ז, הציב נינו של הבעל שם, פרץ דרייפוס, מצבה על הקבר, ובה הנוסח דלהלן:

פ”נ
הגאון הגדול המפורסם
ר’ זעקל ווארמזער
מכונה בעל שם דמיכעלשטטאדט
ת.נ.צ.ב.ה.

בשנת תשל”ט (1979] חידשו צאצאיו של רבנו את המצבה, וחקקו מעברה האחד את הנוסח המקורי, ומעברה האחר את הנוסח המאוחר. לאחר הפטירה הוקמה קרן שדאגה לבני המשפחה, ואושרה רשמית בשנת תרי”ח (1858), פירות הקרן שימשו את המשפחה שנים רבות, עד שחוסלה לאיגוד משותף ליהודים ברייך הגרמני בתש”ב ( 1942). (בשנת תרס”ט (1909-1910) פעלה וועדה מקומית לתליית לוח זיכרון בבית בו דר רבנו, תושבי מיכלשטאט היו אלו שהעלו תרומות למטרה זו, (תרגום מגרמנית)

בבית זה היה גר
ידיד האנשים
ס.ל. וורמזר
משנת 1826 עד מותו 1847
מוקדש מעיר הולדתו

מתוך העיתון “איזראליט” 1935 הבית ורבנו בצעירותו

בשנת 1936 הסירו השלטונות לוח זה, ביום מלאות מאה שנה לפטירתו, בשנת 1947, חזרו השלטונות והציבו לוח זה על ביתו של רבנו, הקיים עד עצם היום הזה.
בבית הכנסת בו התפלל – כיום שוכן בו מוזיאון לתולדות היהודים בהסן – הוצב לוח,

וזה נוסחו:

האדם מכבד את מקומו
במקום הזה עמד בתפלה לפני קונו
הרב הגדול בתורה וביראת השם טהורה
קדוש יאמר לו מו”ר יצחק אריה המכונה
ר’ זעקל ליב ווארמזער הנקרא בפי כל
הבעל שם ממיכעלשטאדט
זכר צדיק לברכה

“כוס היגון”

מעשה שסיפר הבעל שם ממיכלשטאט, שהיה מצאצאי דוד המלך, והסיפור עבר במשפחתו מדור לדוד.
חבר נעורים היה לו לדוד המלך, ושמו ברזילי, יחדיו היו השנים רועי צאן בימי נעוריהם, בטרם היה דוד למלך על ישראל.
וכשנלקח דוד מעם הצאן והתמנה לרועה ישראל – נפרדו דרכיהם.
ברזילי שנותר בהרי חברון, חלם לבקר את חברו ולחזות בגדולתו בירושלים, באחד הימים החליט להגשים את שאיפתו ולצאת לדרך, הוא הפקיד את צאנו בידי אחד הרועים השכנים ועלה לירושלים המלך זכר את חברו וקבל אותו בשמחה, הציג אותו בפני כל מקורביו, ואף הציע לו משרה. אך ברזילי סירב.
בתחילה ניסה המלך להפציר בידידו להישאר בירושלים, אך לאחר שראה שהוא אינו חפץ בכך, אמר לו דוד המלך: “אם כך, אמור לי מה בקשתך שאוכל לשמח אותך!”.
אכן יש לי משאלה אחת, הייתי רוצה לסעוד יחד עם המלך סעודה משותפת אחת , כפי שהיינו סועדים בימי נעורינו…
בחפץ לב! הסכים דוד, ואמנם שלשה ימים סעד ברזילי על שלחן המלך, וביום הרביעי בא להיפרד מהמלך בטרם יחזור לביתו.
כעת אתה מרוצה? שאל המלך, לא! ענה, אני אכלתי, אבל אתה לא אכלת מאומה!, ובכל זאת רצוני לאכול עמך!.
הזמין דוד את ברזילי להלוות אליו, והוליכו לחדרון זעיר, שולחן נמוך ניצב בחדרון הקטן, ועליו פרוסת לחם יבש, וכוס מלאה עד מחציתה.
התבונן ברזילי בלחם שהיה יבש כחרס, וקרא בתימהון “לחם כה יבש אתה אוכל?” “והרי אי אפשר כלל לנגוס בו”
“טובל אני את הלחם במשקה שבכוס” ענה דוד.
“והכוס, מדוע היא אינה מלאה במים עד גדותיה”? ביקש ברזילי לדעת. “הנוזל שבתוך הכוס אינו מים, בתוך הכוס מצויות הדמעות ששופך אני בגלל חטאי ובגלל אפסותי בעבודת השם…”

סגולות – המיוחסות לרבינו:
א. לימוד הרמב”ם מרישא לסיפא ומסיפא לרישא.
ב. סגולה לשלום – אל יתגאה שום אדם על חבירו, ואל ילעיג על שום חיבור המכוון לתורתנו הקדושה להשכילה, “כי כן יסד המלך” – מלכו של עולם, לדון לכל אדם בהישג יד, ויקיים מכל מלמדי השכלתי.
ג. למרה שחורה – יאמר פרק כ’ שבתהילים.
ד. לחזק האמונה – ללמוד כוזרי, עיקרים וספר המדע לרמב”ם.
ה. בדיקת תפילין ומזוזות.

כתובת בית העלמין

ההילולא במיכלשטאט

מונחי חיפוש נכנסים:

• https://www zadikim net/?p=3554
• הבעל שם ממיכלשטאט
• בעל שם ממיכלשטאט
• בעשט ממיכלשטט