ר’ ישראל דב בן ר’ יוסף בעל השארית ישראל מוילדניק

 אלה תולדות

הרה“ק  ר’  ישראל  דוב  בער הצדיק מווילעדניק זצוק“ל זרח שמשו בשנת תקמ“ט בעיר קאטעלנע לאביו הרה“ק ר‘ יוסף זי“ע, אך לא ארכו הימים ובעודו בן ארבע וחמש מת עליו אביו, ואמו גדלו לבדה עד שהיה בן תשע, ואז נפלה למשכב, והלכה לעולמה בהשאירה את בנה יתום עגול מאביו ואמו.

ומסופר כי לפני מותה קראה אליה את בנה למיטת חוליה וביקשה ממנו שיגיש לה ספר, ואמנם התפלא על זה הילד הקטן בידעו שאמו אינה יודעת לקרוא “עברי“, ושאל אותה איזה ספר להביא לה, השיב לה אמו יהיה איזה ספר שיהיה, והלך הילד ונתן לה כרך גדול של הרי“ף, ולקחה אמו את הרי“ף בידיה ואמרה “הייליגע אותיות, חלו נא את פני הבורא יתברך שבני ישראל בער יתגדל ליהודי ירא שמים, שהרי ידעה שהיא לא תוכל עוד לגדלו ולחנכו, ורבתה דאגתה ליום מחר כי בא. ולמרבית הימים סיפר הרה“ק זי“ע בעצמו המעשה הזה, בעת אשה אחת ביקשה מאת הרה“ק שיבטיח לה ילד שיהיה גדול וקדוש כמותו, השיב למענה הסי פור הנ“ל והפטיר “אם את תהיה כמו אמי, יהיה לך גם בן כמותי“.

שנות נעוריו

הילד היתום נשאר במקום מושבו, והרבה להתמיד בלימודו עד שיצא שמו וטבעו בעולם כהעילוי מקאטלענע, בהיותו בן שלש עשרה שנים נטה רגליו ללכת לעיר פרוהביטש מקום מגוריו של הרה“ק ר‘ שלום זי“ע אביו של הרה“ק מרוזין זי“ע, בהגיעו לכפר פרוהביטש ונכנס ללון בבית האופה בעיר, הריח הרה“ק ר‘ שלום כי רוח טהור נמצא בעיר, וצוה למשמשיו שיחפשו הילד העילוי מקאטעלנע שהגיע לזרוח פני העיר, המה חיפשו ולא מצאו, עוד ציוה הרה“ק שיחפשו הילד הנ”ל, והמה מצאו אותו בבית האופה הנ“ל והלבישוהו כראוי והציגוהו לפני הרה“ק ר‘ שלום ולבנו הרה“ק מרוזין שהיה אז כבן שש ושבע, הרבי פתח גמרא וביקש מהנער לומר לפניו דף גמרא, אחרי רגעים ספורים של עיון חזר לפניהם את הדף עם כל דברי רש“י והתוספות, והיה מוכן גם לומר את הדף כולו בעל פה ישר והפוך, אך הרבי אמר שכבר אין צורך בכך. ובזה זכה הרה“ק להביט ולהכירו לידע צורת קדשו של הרה“ק ר‘ שלום והרה“ק מרוזין ואת תהלוכותם זי“ע.

האיש מקדש

נישואיו הראשונים היו עם בתו של ר‘ משה נגיד, והיות שהיה הרה“ק שונא מתנות במלוא מובן המילה לא רצה לקבל שום מתנה מאת חותנו, וגם על זוגתו הרבה להפציר שלא תקח כלום מבית הוריה, והיא עשתה רצונו אף כי היתה רגילה לחיי תפנוקים ולא הסכינה לחיי צער.

בזיוג שני נשא את בתו של הר“ר חיים שהאריכה ימים אחריו.

רבותיו

בכתבי ר“י שו“ב מספר איך שהרה“ק היה לו מנהג שבלמדו באיזה ספר פתח תחלה ללמוד השער בלאט עם ההקדמות והסכמות ושאר הדברים, ואחרי כן התחיל ללמוד בספר עצמו, וטעם לזה אמרו החסידים כי בהיותו בצעירותו היה פעם בבארדיטשוב בעת שהרה“ק הקדושת לוי זי“ע דרש ברבים בשבת כלה, ומחמת שהיה עילוי עמד כמה פעמים באמצע הדרשה וסתר לו את דרשתו בקושיות ואיבעיות, עד שעלתה הקפידא בלבו של בעל הקדושת לוי זי“ע, ובכזה נפלט דיבור מפיו הק‘ של הרב, ומאותו דיבור היה הרה“ק מבולבל, עד שנתקרב אל המגיד ר‘ מרדכי מטשרנוביל זי“ע ונעשה מתלמידיו, יעץ לו רבו שמזמן לזמן ינהג עצמו בהנהגות שלעיני הרואים ייראו כהנהגת שטות, ובזה יגיע לו קפידתו של בעל קדושת לוי בצורה כזו. כאמור היה תלמידו המובהק של הרה“ק ר“מ מטשערנאביל זי“ע, ובספה“ק “שארית ישראל“ הרבה להביא חידו“ת מרבו שמכנהו “שמעתי ממורי” והכונה על רבו הנ“ל, מסופר שפעם פנה אליו רבו בהתלהבות, ואמר לו: “הנח ראשך על לבי וינוח לי ולך“, שהוא הרה“ק ר“מ היה בעל לב רגש, והרה“ק היה בעל מוח. פעם ישבו הרב ותלמידו ולמדו בצוותא חדא בחדרו של הרב בטשערנאביל, ונכנס אליהם מוכסן אחד ובקשתו בפיו, שלא תפול בעדריו מגפה שכבר פרצה ופגעה בעדרי הבקר שבשכינותו, פנה המגיד ואמר להרה“ק מווילעדניק: ישראל בער, ענה לו בקשתו, הרגיע הרה“ק את המוכסן באמרו סע לביתך לשלום, לא תקרב אליך הרעה, אדם ובהמה תושיע ה‘, ואכן המגיפה שעשתה שמות בעדרים אחרים לא פגעה כלל ולא נגעה במקנהו של המוכסן היהודי.

התקשרותו של התלמיד לרבו היתה בלי גבול, ואף כי בהיות כבר נתפרסמה גדלותו של הרב מווילעדניק עוד נסע רבות למעון רבו בטשערנאביל, ואנשיו היו באים אתו עמו למקום רבו, על אחת מנסיעות האלו מסופר, כי בדרכו לסליחות בליל זכור ברית, המתין הרב מווילעדניק לשהות נפשו בכפר בין הכפרים, ושמע שם קבצן אחד מנגן יפה על כליו המנגנים, הרה“ק ביקש ממנו שיוסיף וינגן נגונים נוספים, והלה הסכים בעד כוס משקה עבור כל ניגון, וכך הלילה נמשכה בנתנו כוס אחר כוס והלה הוסיף ניגון אחר ניגון, עד שהאיר השחר, ויאיצו הרה“ק ואנשיו לעיר טשערנאביל וחשבו כי כבר החמיצו את השעה, אמנם בהגיעם לטשערנאביל עוד לא התחילו הסליחות, בהמתין הרב על תלמידו לפעול ביחד ישועות לכלל ישראל, ועוד הוסיף רבו לומר לו ישראל בער, את כל סודות שיר השירים הוצאת מאותו קבצן“.

 

בעוד כי נתפרסמה קדושתו ותורתו שהזריח בלב תלמידיו ששאבו ממנו קדושה וטהרה, ונהרו אליו קדושים וטהורים מארבע קצוי תבל, עוד לא נודע טבעו להיות מן המושיעים של ישראל, אך באחת הימים פנתה אליו אשה אחת שהיתה עגונה שבעלה נטתה ממנה זה כמה שנים ולא נודע את פסיעת רגליו לאן הלך, מתחלה לא רצה לשמוע הרה“ק מזה מאומה, אך באשר סיפרה לו כי הרה“ק בעל צמח צדק מליובאוויטש הוא ששלחה אליו, אמר אם כן, אם הצער כל כך גדול, בא וראה היכן הוא בעלך, ואמר לה: ראי בעד החלון איך שבעלך עומד על הספינה שם בעיר ליבוי ועובד שם עבודתו, העגונה נגשה אל החלון והביטה ולא ראתה מאומה והתחילה לבכות, אמר לה: הנה סע לליבוי ושם תמצאי את בעלך, וכן עשתה, נסעה ומצאה את בעלה בין העובדים על הספינה וקיבלה ממנו גט פיטורין, ומאז והלאה נתפרסם שמו וטבעו בעולם כפועל ישועות בקרב הארץ, ונהרו אליו שברי לבב הרבה מאד למעון קדשו להוושע בדבר ישועה ורחמים.

 

בחודש אלול תר“ט ביקש הרה“ק מאחד הסוחרים שהסתופפו בצלו שיקנה עבורו בד פשתן, ובראש חודש חשון בא הסוחר שנית לווילעדניק והביא עמו את הבד המבוקש, מישש הרה“ק את הבד, ואגב כך הפטיר בשפה רפה: אך טבת אך טבת, דיבורים אלו הובנו רק עם הסתלקותו של הרה“ק זי“ע לבי“ד של מעלה ביום א“ך טבת, שקודם לה צוה שאת התכריכים עבורו יתפרו מאותה בד פשתן.

 

טרם מותו אמר שמי שיאחז רק הקלאמקע שבדלת שלו יצא בטח בישועה ממנו

מורשתו הרוחנית ספר שארית ישראל

כאמור נפטר ביום כ”א טבת ומנוחתו קבור בווילדניק